נילי הררי: ״מהו מודל האישיות היונגיאני?״

הפסיכותרפיסטית נילי הררי, מטפלת בשיטה האנליטית-אינטגרטיבית, המושפעת מן הזרם של קרל יונג בפסיכותרפיה. לפי נילי הררי, בעצם יונג גיבש את התיאוריה שלו במידה רבה כביקורת לתיאוריה של פרויד. לפי פרויד, בעצם המנגונים המניעים את הנפש הם דחפים של מיניות. לפי פרויד, כל חלום מהווה בבסיסו שאיפה למימושה של תשוקה מינית אסורה. לעומת זאת, יונג ראה בחלומות גם דברים אחרים, כגון תמונות ודימויים המתקשרים למיתוסים ולאגדות המלווים את האנושות משחר קיומה. לאחר חקירה מדוקדקת של חלומותיהם של מטופליו וחלומותיו שלו עצמו, יונג הגיע למסקנה שישנם דפוסי חשיבה לא מודעים שלא ניתן להסבירם על פי ההיסטוריה ההתפתחותית האישית של כל מטופל בנפרד (כינה זאת ארכיטיפים), אלא שיש הקשר רחב יותר, המחבר בין כל בני האנוש. את הרובד הזה כינה יונג ״לא מודע קולקטיבי״.

בהתאם לכך, שינה יונג את מודל הנפש של פרויד למודל מתוחכם יותר, אומרת נילי הררי. לפי יונג, יש שכבה של לא-מודע אישי, שכוללת שילוב של הלא-מודע והסמוך-למודע של פרויד, וכוללת גם את כל התכנים המודחקים והנשכחים של האדם מתוך ההתנסות שלו עצמו. מתחתיה, בניגוד לתפיסה של פרויד, שוכן הלא מודע הקולקטיבי, ששורשיו נעוצים בעברו של המין האנושי כולו ותכניו מועברים בתורשה לאורך האבולוציה.

נילי הררי מודל האישיות של יונג

התפתחות אישיותית אינסופית

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בכל הנוגע להתפתחות האישיות, יונג פרץ את הדרך לאמונה, שתהליך ההתפתחות לא נעצר בשלב הילדות המוקדמת (לפי פרויד, הליך ההתפתחות קשור בהתפתחות המינית של האדם ונעצר בערך בגיל 12) אלא ממשיך לכל החיים. לפי יונג (שהיווה השראה גם לתיאוריית האישיות של אריקסון במובן זה), האדם לא מפסיק להתפתח עד יום מותו. נכון שהילדות היא תקופה קריטית בעיצוב האישיות של הפרט, ובמובנים מסוימים בלתי הפיכה, אולם אין המשמעות היא שהאדם מפסיק להתפתח לאחר גיל הבגרות המינית.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, יונג חילק את התהליך לארבע תקופות מרכזיות: הילדות, הנעורים, אמצע החיים והזיקנה, כאשר כל שלב מתאפיין באנרגיות ובאידיאלים משלו. הילדות מאופיינת באנרגיה ליבידינלית (כלומר, מינית); הנעורים והבגרות המוקדמות, מאופיינים בחיים תוססים ומלאי ברק, אך עדיין עם תלות בגורמים חיצוניים כמו ההורים למשל; אמצע החיים, שהוא השלב המשמעותי ביותר על פי יונג, מאופיין בשיאו של תהליך האינדיבידואציה (קרי שיאו של תהליך ההגשמה העצמית של האדם), באמצעות אינטגרציה של החלקים המנוגדים של האישיות;  לעומת זאת, הזקנה, המגיעה לאו דווקא כתוצאה מגיל ביולוגי אלא כהתפתחות אנושית, מאופיינת בהמשך האינדיבידואציה, אך גם כרוכה בדעיכה מסוימת של מרכיבי האישיות.

1 תגובה

    • דורית on 22 באוקטובר 2019 at 11:01
    • להגיב

    מאמר מעניין, תודה.

כתיבת תגובה

המייל שלך לא יפורסם