נילי הררי על הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה

זיגמונד פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, והיה למעשה הראשון שהחל להציע מודלים לנפש האדם, וניסה להשתמש בהם כדי להביא לכדי שיפור ההרגשה שלנו. מאז פרויד, הפסיכולוגיה התקדמה המון, והסתעפה לכיוונים שונים. אחד מן הכיוונים הבולטים הללו, הוא הגישה של הפסיכותרפיה ההתייחסותית. מדובר בגישה המבוססת על הפסיכואנליזה של פרויד, אך מותאמת יותר להתפתחויות האקדמיות והידע הנצבר בתחום.

נילי הררי גישה התייחסותית

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בעוד שפרויד הדגיש המון את הצרכים הביולוגיים של האדם, ואת הדחפים שלו כמה שמעצב את האדם ומניע אותו. לעומת זאת, הגישה ההתייחסותית, כפי שהיא נתפסת על ידי אחד ההוגים הבולטים שלה, סטיבן מישטל, מדגישה את קשריו של האדם ומערכות היחסים בחייו, כמנוע העיקרי לנפש האדם ומה שמסביר את התנהגותו. לפי הררי, הגישה ההתייחסותית רואה בנפש כמשהו שהוא משני לחברה האנושית, וכל פרט בתוך החברה האנושית מממש עצמו באופן שהוא משני לחברה שלו. האדם בבסיסו, אם כן, הוא יצור חברתי, וזה מה שמניע אותו.

כיצד ההבדלים באים לידי ביטוי בטיפול?

לפי נילי הררי, אחד ההבדלים העיקריים בין טיפול נפשי פסיכואנליטי לבין טיפול לפי הגישה ההתייחסותית, הוא הנוכחות של המטפל בטיפול הנפשי. פרויד האמין שהמטפל צריך לנסות להיות “נוכח כמה שפחות בטיפול”, לגרום למטופל “לדלג” מעל המטפל, היישר אל התת מודע של עצמו. המטפל למשל יכול ללבוש כל הזמן את אותם בגדים, כדי שהמטופל יתרגל אליו ולא יראה בו יותר כאדם. כמו כן, המטופל יישב כך שאולי הוא לא יסתכל על המטפל, וינסה להביט אל נפשו שלו. כמו כן, המטפל צריך להימנע מחשיפת מידע על עצמו, על קשייו ועל אנושיותו,כך שהמטופל לא יראה בו ככזה.

אצל מיטשל לעומת זאת, הדגש מושם על האופן שבו אדם מנהל מערכות יחסים. המטפל משמש מעין “הורה” של המטופל, והוא נוכח אצלו כדי להעביר אותו הליך של “תיקון”. לפי תפיסה זו, המטפל דווקא כן מכניס את הסובייקטיביות שלו והאישיות שלו אל תוך הטיפול. אמנם במידה כמובן, אך הוא בהחלט משתף את המטופל בתחושותיו ורגשותיו.

 

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.