נילי הררי: “כיצד נתקשר טוב יותר עם ילדינו המתבגרים?”

מי מאיתנו המגדל ילדים בגיל ההתבגרות, יודע כי מדובר במשימה לא פשוטה: קשה לרדת לנבכי נפשו של המתבגר ולהבין מה עובר עליו, משום שהנער או הנערה המתבגרת נוטים להסתגר עם עצמם ופחות לשתף את שעובר עליהם בחיים. למרות שההורים עברו את השלב הזה בהתבגרות בעצמם, עדיין קשה להם להתחבר לתקופה הזאת באישיותם כאשר הם מבקשים להזדהות עם המתבגרים: לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פרויד דימה את היחס של המבוגרים אל עולם הילדות שלהם כעולם של שרידים תת קרקעיים באוקיאנוס. לעומת זאת, היחס לעולם ההתבגרות דומה ליחס של אטלנטיס, האגדה העתיקה, יבשת שלמה ששקעה בים. מי שיחקור אותה יגלה מתחת למים עולם שלם, חלקים שלמים של זכרונות חזקים עם הגיון שונה לגמרי בזווית ראייה של מבוגר.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, כדי לתקשר תקשורת טיפולית עם מתבגרים, על המטפל להכיר שהוא חש את הזמן  אחרת משהרגיש אותו בתקופת ההתבגרות שלו עצמו. רק אם יתחבר לצדדים האימפולסיביים והחרדתיים של נערותו, יוכל להתחבר אל המתבגר שיושב מולו כמטופל. העצה הזאת תקפה לא רק למטפלים, אלא גם להורים שמבקשים להבין טוב יותר איך מרגיש המתבגר.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, ההורים צריכים לזכור שלא כדאי להתרגש מכל מה שנראה  למתבגרים קריטי וקטסטרופלי. לא כדאי לריב עם המתבגר שיסדר את החדר שלו, פעמים רבות הדבר נובע מן הבלבול הנפשי שהם חווים ומן האישיות הלא מגובשת שלהם. עם זאת, יש גם קווים אדומים שצריך להציב לילדים, והם רוצים קווים אדומים כאלה מן ההורים שלהם: הם ימרדו כדי למתוח את הגבול, אבל הם רוצים לדעת שיש גבול, כלומר שהם עדיין ילדים שיכולים לסמוך על הוריהם.

כמו כן, צריך להבין שהדעה הקובעת לגבי ההחלטות החשובות בחיים מגיעה דווקא מקבוצת הייחוס הקרובה לנערים, חבריהם והילדים בשכבה, ולא ההורים. למרות שההורים בדרך כלל יודעים טוב יותר. עם זאת, לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, עדיין ההורים צריכים להיות שם בשביל הילדים המתבגרים, גם אם הם אינם מראים זאת.

כתיבת תגובה

המייל שלך לא יפורסם