נילי הררי רוצה שקודם כל תהיו מאושרים

התשובה הכי שחוקה ומעצבנת בראיונות עבודה, לשאלה “מה החסרונות שלך”, היא “אני פרפקציוניסט”. כביכול, העובד הפוטנציאלי רוצה להרשים את מעסיקו הפוטנציאלי, בזה שהחיסרון שלו הוא בכך שהוא עובד קשה עד שהמשימה מבוצעת באופן מושלם. האמת היא, שהמונח פרפקציוניזם נזרק לא אחת בהקשרים לא נכונים, וההתנהגות הנרמזת מן התשובה לעיל אינה פרפקציוניזם. שוחחנו עם נילי הררי, כדי להבין מהו פרפקציוניזם, וכיצד הוא מונע מאיתנו להיות מאושרים.

באושר ובאושר

נילי הררי: “החוקר המוביל בנושא הוא הפסיכולוג ד”ר טל בן שחר, העוסק בפסיכולוגיה חיובית ובפרפקציוניזם. הטענה של טל בן שחר, היא שאנשים פרפקציוניסטים, הם כאלו המחזיקים בתפיסות לא מציאותיות ביחס לאופן שבו דברים אמורים להיות או להיעשות, ומשהם מזהים את הפער בין הדימוי בראשם לבין המציאות, הם חווים תסכול, מתח, דיכאון וכדומה, מה שגורם להם להימנע מן הפעילות הזאת.

למה הכוונה?

נילי הררי: “נניח ואדם רוצה להיראות טוב, להיות בריא וללכת לחדר כושר. התפיסה שלו לגבי חדרי כושר בנויה מן הדימוי שהוא מקבל מהתרבות ומהסביבה שלו. הוא אומר לעצמו שמי שהולך לחדר כושר, צריך ללכת ארבע-חמש פעמים בשבוע, להקפיד על תזונה לאורך כל היום, כל יום, ולהיות מחויב לשינוי. הוא מרגיש שהוא לא יכול להתחייב לרמה כזאת, אלא לבוא אולי פעם-פעמיים בשבוע לכל היותר, וגם זה בקושי. משום כך, הוא מתבאס מכל החוויה, ופשוט לא הולך לחדר כושר מלכתחילה. הוא לא יכול לעמוד בסטנדרטים שהוא הציב לעצמו, ולכן הוא מוותר ממילא”.

הדרך אל האושר

נילי, אז למה בעצם אנחנו לא מאושרים?

נילי הררי: “קודם כל, אושר הוא מושג מאד מאד מורכב. איך מגדירים אושר? כזרמים נעימים בגוף? עונג? סיפוק? הרבה חושבים על עצמם שהם מאושרים, והרבה חושבים שהם לא מאושרים, והאמת היא שקשה לעבור כאן את מחסום הסובייקטיביות. לפי הפסיכולוג ד”ר טל בן שחר, הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו לא מאושרים בגלל שאנחנו לא מצליחים להגיע לסטנדטים המושלמים שאנו מציבים לעצמנו. כלומר, אם הייתי יפה יותר, אז הייתי משיג את הבחורה ההיא ואז הייתי מאושר, או אם הייתי מרוויח יותר, אז הייתי מאושר. המרדף הזה אל השלמות הבלתי מושגת, היא בעצם מה שמונע מאיתנו להיות מאושרים”.

אז מה אפשר לעשות?

נילי הררי: “המסלול שמציע ד”ר בן שחר הוא האופטימליזם, כלומר, לחיות באופן הטוב ביותר שבו אנחנו יכולים לחיות, מתוך הכרה במגבלות שלנו. ההבדל העיקרי בין הפרפקציוניסט לאופטימליסט הוא שהראשון בעיקרו של דבר מסרב להכיר במציאות, ואילו השני משלים עם המציאות. למה הכוונה?

האדם הפרפקציוניסט רוצה שהדרך שלו תהיה נקייה מכישלונות ואתגרים. למשל, הוא ניגש לעשות שיעורי בית, והם קשים לו, ומכך הוא מסיק שהוא טיפש או לא מסוגל, ואז הוא פשוט מוותר על עשייתם וכך מפסיד את הערך המוסף שלהם. הפרפקציוניסט פשוט מתוסכל מכשלונות. לעומת זאת, האופטימליסט משלים עם הקשיים, ועושה את המיטב שהוא יכול לעשות. תגיד לי אתה, מי אתה חושב שמשיג יותר?”

 

 

נילי הררי על האנליזה של היינץ קוהוט

מאז נוסדה הפסיכותרפיה האנליטית על ידי פרויד הגדול, היא הסתעפה לכיוונים רבים אינספור. אחד מן הכיוונים הללו הוא פסיכולוגית העצמי, התפיסה הטיפולית של היינץ קוהוט.

נילי הררי קוהוט

קוהוט, גם הוא יהודי כמו פרויד, הגיע לארה”ב במאה הקודמת, אחרי שעזב את וינה עם עליית הנאצים לשלטון. לפי הררי, התאוריה שפיתח סייעה רבות לחשוב ולהבין את נפש האדם, וקידם את הפסיכואנליזה במסעה לעבר מדע אוטונומי של ההווייה האנושית, והבנה שיטתית לנפש האדם. קוהוט העביר את הדגש ששם פרויד על הדחפים, לעבר העצמי– לא מדובר באגו של פרויד, אלא “עצמי” מסוג אחר. בטיפול, המטופל פוגש את העצמי שלו, על ידי הקשבה למטופל, ולא דרך בניית תזות ותיאוריות לגבי התת-מודע של המטופל. מטרת העל של המטפל לפי קוהוט, היא לאחות את הקרע בין המטופל לבין העצמי שלו, שכאשר המטופל במצוקה נפשית כזו או אחרת, מצוי בחולשה מסוימת או קשיי הסתגלות, עליהם יש לנסות ולהתגבר.

לפי נילי הררי, בעצם ההבדל העיקרי בין פרויד לבין היינץ קוהוט, הוא שפרויד סבור שהאדם מפעיל מנגנוני הגנה על ידי התת מודע, ולכן הוא מתקשה להגיע ל”עצמי” שלו, ולכן לא יכול לדעת מה טוב בשבילו. קוהוט אומר שרק למטופל יש סיכוי להבין את עצמו: המטפל צריך להקשיב למטופל, ולא לחפש את הדברים שהוא מסתיר באופן לא מודע, אלא לקבל את דבריו כפי שהם, לנסות להבין אותו כי המטופל יודע מה טוב עבורו.

נרקיסיזם

גישתו של קוהוט דומה רבה לגישה ההומניטסית של רוג’רס, המבקשת לשמוע את המטופל ללא פרדיגמות מובנות ורואה את המטופל כעולם ומלואו. כמו כן,קוהוט אופטימי ביחס לטבע האדם, ומשתייך במידה רבה לאסכולה של הפסיכולוגיה החיובית.

לפי נילי הררי, תרומתו העיקרית של קוהוט הייתה בגישתו כלפי מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסטית. קוהוט התמקד בנרקיסיסטים, קרי אנשים המתקשים לאהוב את עצמם (בניגוד למה שמקובל לחשוב), ולכן נוטים לפגוע באחרים כדי לגרום להם לאהוב אותם ככל הניתן. הקולגות של קוהוט סברו כי באנשים עם הפרעה זו למעשה לא ניתן לטפל. אולם קוהוט טבע ציטוט בהקשר הזה שעד היום התפרסם בהקשרים רבים אחרים: “מי שלא יכול לשאת בחום התנור – שייצא מהמטבח”.

 

נילי הררי על הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה

זיגמונד פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, והיה למעשה הראשון שהחל להציע מודלים לנפש האדם, וניסה להשתמש בהם כדי להביא לכדי שיפור ההרגשה שלנו. מאז פרויד, הפסיכולוגיה התקדמה המון, והסתעפה לכיוונים שונים. אחד מן הכיוונים הבולטים הללו, הוא הגישה של הפסיכותרפיה ההתייחסותית. מדובר בגישה המבוססת על הפסיכואנליזה של פרויד, אך מותאמת יותר להתפתחויות האקדמיות והידע הנצבר בתחום.

נילי הררי גישה התייחסותית

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בעוד שפרויד הדגיש המון את הצרכים הביולוגיים של האדם, ואת הדחפים שלו כמה שמעצב את האדם ומניע אותו. לעומת זאת, הגישה ההתייחסותית, כפי שהיא נתפסת על ידי אחד ההוגים הבולטים שלה, סטיבן מישטל, מדגישה את קשריו של האדם ומערכות היחסים בחייו, כמנוע העיקרי לנפש האדם ומה שמסביר את התנהגותו. לפי הררי, הגישה ההתייחסותית רואה בנפש כמשהו שהוא משני לחברה האנושית, וכל פרט בתוך החברה האנושית מממש עצמו באופן שהוא משני לחברה שלו. האדם בבסיסו, אם כן, הוא יצור חברתי, וזה מה שמניע אותו.

כיצד ההבדלים באים לידי ביטוי בטיפול?

לפי נילי הררי, אחד ההבדלים העיקריים בין טיפול נפשי פסיכואנליטי לבין טיפול לפי הגישה ההתייחסותית, הוא הנוכחות של המטפל בטיפול הנפשי. פרויד האמין שהמטפל צריך לנסות להיות “נוכח כמה שפחות בטיפול”, לגרום למטופל “לדלג” מעל המטפל, היישר אל התת מודע של עצמו. המטפל למשל יכול ללבוש כל הזמן את אותם בגדים, כדי שהמטופל יתרגל אליו ולא יראה בו יותר כאדם. כמו כן, המטופל יישב כך שאולי הוא לא יסתכל על המטפל, וינסה להביט אל נפשו שלו. כמו כן, המטפל צריך להימנע מחשיפת מידע על עצמו, על קשייו ועל אנושיותו,כך שהמטופל לא יראה בו ככזה.

אצל מיטשל לעומת זאת, הדגש מושם על האופן שבו אדם מנהל מערכות יחסים. המטפל משמש מעין “הורה” של המטופל, והוא נוכח אצלו כדי להעביר אותו הליך של “תיקון”. לפי תפיסה זו, המטפל דווקא כן מכניס את הסובייקטיביות שלו והאישיות שלו אל תוך הטיפול. אמנם במידה כמובן, אך הוא בהחלט משתף את המטופל בתחושותיו ורגשותיו.

 

 

נילי הררי: “מהו תהליך האינדיבידואציה?”

פסיכותרפיה אנליטית היא גישה טיפולית המבוססת על התאוריה של הפסיכולוג השוויצרי קרל יונג (1961 – 1875). יונג החל את דרכו כתלמידו הצעיר ומעריצו של פרויד, והיה לאחד מהמייסדים של הפסיכואנליזה. בשלב מאוחר יותר, נפרדו דרכם ויונג יצר גישה מעט שונה לטיפול והבנת נפש האדם.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, היבט בסיסי של הפסיכולוגיה היונגיאנית הוא הדאגה לאחר כחלק מהותי מהזהות והאינדיבידואליות של האדם. רק ביחסים עם הסביבה, ה”עצמי” של האדם מתהווה ומתקיים במלואו. במובן זה, פסיכותרפיה -אנליטית שותפה לעמדתה של המסורת האקזיסטנציאליסטית בטיפול נפשי, הגורסת שלאיכות הקשר בין המטפל למטופל משקל מכריע בהצלחת הטיפול. 

נילי הררי אינדיבידואליזם

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בנפש האדם ישנו תהליך המכונה ‘אינדיבידואציה‘: זהו תהליך התפתחות שבבסיסו חד-הפעמיות של כל אדם, ואדם ושאיפתו לממש אותה: כל אדם הוא יצור ייחודי ומיוחד, השואף לממש את הייחודיות שלו. התהליך מוליך את האדם במסלול של מימוש מודעותו, ייחודו האישי, מהותו, שלמותו, יחד עם קבלת כל ניגודיו.

לפי נילי הררי, יונג טען, כי דווקא בשל הלחץ הקולקטיבי להיות דומים ומסתגלים לנורמה, נוצר באדם דחף מפצה, שהוא מעין צורך ורצון להיות פרט חד-פעמי ייחודי.  אם כן, התהליך הזה של האינדיבידואציה, הינו במובן זה הינה היכולת להשיג תערובת אישית בין הקולקטיביות והאוניברסאליות מצד אחד, לבין הייחודיות והאינדיבידואליות מן הצד האחר. חשוב להדגיש שנוכל להיווכח במשמעותה של תבנית האינדיבידואציה באדם מסויים רק כאשר נתייחס אליו בהקשר של מהלך חייו הפרטיים ובעת מהלכם. האינדיבידואציה אם כן, בפשטות, הוא הליך של האדם בחיפוש אחר החלקים הייחודיים בנפשו.

נילי הררי: “כיצד נתקשר טוב יותר עם ילדינו המתבגרים?”

מי מאיתנו המגדל ילדים בגיל ההתבגרות, יודע כי מדובר במשימה לא פשוטה: קשה לרדת לנבכי נפשו של המתבגר ולהבין מה עובר עליו, משום שהנער או הנערה המתבגרת נוטים להסתגר עם עצמם ופחות לשתף את שעובר עליהם בחיים. למרות שההורים עברו את השלב הזה בהתבגרות בעצמם, עדיין קשה להם להתחבר לתקופה הזאת באישיותם כאשר הם מבקשים להזדהות עם המתבגרים: לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פרויד דימה את היחס של המבוגרים אל עולם הילדות שלהם כעולם של שרידים תת קרקעיים באוקיאנוס. לעומת זאת, היחס לעולם ההתבגרות דומה ליחס של אטלנטיס, האגדה העתיקה, יבשת שלמה ששקעה בים. מי שיחקור אותה יגלה מתחת למים עולם שלם, חלקים שלמים של זכרונות חזקים עם הגיון שונה לגמרי בזווית ראייה של מבוגר.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, כדי לתקשר תקשורת טיפולית עם מתבגרים, על המטפל להכיר שהוא חש את הזמן  אחרת משהרגיש אותו בתקופת ההתבגרות שלו עצמו. רק אם יתחבר לצדדים האימפולסיביים והחרדתיים של נערותו, יוכל להתחבר אל המתבגר שיושב מולו כמטופל. העצה הזאת תקפה לא רק למטפלים, אלא גם להורים שמבקשים להבין טוב יותר איך מרגיש המתבגר.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, ההורים צריכים לזכור שלא כדאי להתרגש מכל מה שנראה  למתבגרים קריטי וקטסטרופלי. לא כדאי לריב עם המתבגר שיסדר את החדר שלו, פעמים רבות הדבר נובע מן הבלבול הנפשי שהם חווים ומן האישיות הלא מגובשת שלהם. עם זאת, יש גם קווים אדומים שצריך להציב לילדים, והם רוצים קווים אדומים כאלה מן ההורים שלהם: הם ימרדו כדי למתוח את הגבול, אבל הם רוצים לדעת שיש גבול, כלומר שהם עדיין ילדים שיכולים לסמוך על הוריהם.

כמו כן, צריך להבין שהדעה הקובעת לגבי ההחלטות החשובות בחיים מגיעה דווקא מקבוצת הייחוס הקרובה לנערים, חבריהם והילדים בשכבה, ולא ההורים. למרות שההורים בדרך כלל יודעים טוב יותר. עם זאת, לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, עדיין ההורים צריכים להיות שם בשביל הילדים המתבגרים, גם אם הם אינם מראים זאת.

נילי הררי: ״מהו מודל האישיות היונגיאני?״

הפסיכותרפיסטית נילי הררי, מטפלת בשיטה האנליטית-אינטגרטיבית, המושפעת מן הזרם של קרל יונג בפסיכותרפיה. לפי נילי הררי, בעצם יונג גיבש את התיאוריה שלו במידה רבה כביקורת לתיאוריה של פרויד. לפי פרויד, בעצם המנגונים המניעים את הנפש הם דחפים של מיניות. לפי פרויד, כל חלום מהווה בבסיסו שאיפה למימושה של תשוקה מינית אסורה. לעומת זאת, יונג ראה בחלומות גם דברים אחרים, כגון תמונות ודימויים המתקשרים למיתוסים ולאגדות המלווים את האנושות משחר קיומה. לאחר חקירה מדוקדקת של חלומותיהם של מטופליו וחלומותיו שלו עצמו, יונג הגיע למסקנה שישנם דפוסי חשיבה לא מודעים שלא ניתן להסבירם על פי ההיסטוריה ההתפתחותית האישית של כל מטופל בנפרד (כינה זאת ארכיטיפים), אלא שיש הקשר רחב יותר, המחבר בין כל בני האנוש. את הרובד הזה כינה יונג ״לא מודע קולקטיבי״.

בהתאם לכך, שינה יונג את מודל הנפש של פרויד למודל מתוחכם יותר, אומרת נילי הררי. לפי יונג, יש שכבה של לא-מודע אישי, שכוללת שילוב של הלא-מודע והסמוך-למודע של פרויד, וכוללת גם את כל התכנים המודחקים והנשכחים של האדם מתוך ההתנסות שלו עצמו. מתחתיה, בניגוד לתפיסה של פרויד, שוכן הלא מודע הקולקטיבי, ששורשיו נעוצים בעברו של המין האנושי כולו ותכניו מועברים בתורשה לאורך האבולוציה.

נילי הררי מודל האישיות של יונג

התפתחות אישיותית אינסופית

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בכל הנוגע להתפתחות האישיות, יונג פרץ את הדרך לאמונה, שתהליך ההתפתחות לא נעצר בשלב הילדות המוקדמת (לפי פרויד, הליך ההתפתחות קשור בהתפתחות המינית של האדם ונעצר בערך בגיל 12) אלא ממשיך לכל החיים. לפי יונג (שהיווה השראה גם לתיאוריית האישיות של אריקסון במובן זה), האדם לא מפסיק להתפתח עד יום מותו. נכון שהילדות היא תקופה קריטית בעיצוב האישיות של הפרט, ובמובנים מסוימים בלתי הפיכה, אולם אין המשמעות היא שהאדם מפסיק להתפתח לאחר גיל הבגרות המינית.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, יונג חילק את התהליך לארבע תקופות מרכזיות: הילדות, הנעורים, אמצע החיים והזיקנה, כאשר כל שלב מתאפיין באנרגיות ובאידיאלים משלו. הילדות מאופיינת באנרגיה ליבידינלית (כלומר, מינית); הנעורים והבגרות המוקדמות, מאופיינים בחיים תוססים ומלאי ברק, אך עדיין עם תלות בגורמים חיצוניים כמו ההורים למשל; אמצע החיים, שהוא השלב המשמעותי ביותר על פי יונג, מאופיין בשיאו של תהליך האינדיבידואציה (קרי שיאו של תהליך ההגשמה העצמית של האדם), באמצעות אינטגרציה של החלקים המנוגדים של האישיות;  לעומת זאת, הזקנה, המגיעה לאו דווקא כתוצאה מגיל ביולוגי אלא כהתפתחות אנושית, מאופיינת בהמשך האינדיבידואציה, אך גם כרוכה בדעיכה מסוימת של מרכיבי האישיות.

נילי הררי: “כיצד מטפלים בדיכאון בפסיכותרפיה?”

החיים אינם פשוטים, אך יש כאלה עבורם החיים מורכבים מעט יותר. רבים מאיתנו סובלים מדיכאון או פתולוגיה נפשית מסוג אחר, ולא תמיד ניתן לדעת מה קורה בתוך נפשו של אדם. דיכאון היא אחת התופעות הנפשיות הכי שכיחות, ומאפיינת מאד את השינויים שעברו על המין האנושי במדינות המפותחות, מאז הפסיק לעסוק במה לאכול וכיצד להתגונן מפני סכנות, והחל לחשוב על קריירה, הגשמה עצמית ותהיות קיומיות.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, דיכאון היא בעצם מחלה שלה ביטויים רגשיים וגופניים. דיכאון יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים  ושונות ובהן עצבות פנימית, אי־שקט, תסכול, חוסר הנאה מהחיים, ירידה בחשק המיני, הפרעות שינה ושינויים בתיאבון (תיאבון מוגבר או חוסר תיאבון). כלומר דיכאון נמצא אמנם “בנפש” אך יש לו ביטויים פיזיולוגיים לכל דבר, המתבטאים ברמות שונות של מוליכים עצביים בגוף (ועל כך עובדות התרופות המיועדות לטיפול בדיכאון, כאשר לרוב הן נבדלות ביניהן במוליך העצבי בו הן מיועדות לטפל).

כיצד להתמודד עם דיכאון?

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי יש להפריד בין דיכאון תגובתי עקב אובדן או פרידה או שינוי במצבי חיים כמו אבטלה או יציאת ילדים מהבית  לבין דיכאון דיסתמי. דיכאון תגובתי או דיכאון קליני, הוא אירוע הנחשב קצר מועד (גם אם מספר שבועות), ולרוב נובע עקב אירוע חיצוני. הטיפול בדיכאון שכזה כרוך בשינוי התפיסה כלפי האירוע החיצוני. לכאורה מדובר בטיפול קל יותר או פחות מורכב, היות והטיפול בו ממוקד, אולם כמובן שישנם משתנים רבים כמו אופיו של המטופל והאירוע החיצוני. 

דיכאון דיסתמי לעומת זאת, מצריך לרוב שיתוף פעולה פרמקולוגי, וזהו טיפול ארוך טווח יותר מאחר ומדובר במבנה נפשי שכדי לעדנו יש צורך בתמיכה מסיבית. מי שנוטה לדיסתמיה, כנראה מוטה לכך מבחינה אישיותיות, והטיפול בכך לא יכול “לתקן” את הדיכאון, אלא לסייע עם ההתמודדות עמו. 

מתי יודעים שצריך ללכת לטיפול?

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, כאשר אנו מבחינים שכל ניסיונותינו בתחום מסוים (עבודה, זוגיות,יחסים חברתיים) לא צלחו, ומגיעה ההכרה שזו כנראה אחריותנו ולא אשמת האחרים או הסביבה או המזל. כאשר אדם סובל מדיכאון, לעתים הוא מוצא “סיבות טובות” לדיכאון שלו, וקשה לו לראות כי מדובר באחריות מצידו, ולכן הליכה לטיפול בדיכאון מצריכה התבוננות נפשית כנה. לפי נילי הררי, כאשר מגיעים להבנה של אחריות אישית, אז הגיע הזמן להיעזר בטיפול כדי לשנות תבניות שלא עובדות.

           

נילי הררי על טיפול באומנות למבוגרים

בעזרת אומנות על כל צורותיה ניתן לתאר רגשות שלא תמיד ניתן לשוחח עליהן במילים. לעתים העבודה היצירתית עשויה להקל על המטופל להביע את מגוון הרבדים של חווייתו. הטיפול באמצעות אמנות מאפשר לשחרר תחושות מורכבות אלו, ולהגיע לפעמים למעין קתרזיס מבלי לדבר ישירות על הדברים. 
 
לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פעמים רבות אנשים לא מצליחים להשתחרר מן המועקה הרובצת עליהם, משום שהם לא מצליחים לדבר על הדברים. עם זאת, הטיפול באומנות משחרר אותם להביע את המצוקות והרגשות באופן חופשי יותר. לפעמים “לתקשר עם הדף”, מרגיש למטופל כצורה מוגנת יותר של תקשורת, הגורמת לפנימיות שלו להיפתח.

לא צריך להיות פיקאסו

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פעמים רבות מבוגרים נרתעים מטיפול באומנות, כמו למשל ציור, היות והם סבורים שהם לא יודעים לצייר טוב, ופוחדים כי ישפטו אותם על “אומנותם”. עם זאת, הררי מדגישה כי בטיפול באמנות לא נדרש ידע קודם באמנות או כישרון כזה או אחר. המטרה היא טיפולית לחלוטין: כל אדם מסוגל להתחבר לצד האמנותי שלו ולהגיע על ידי כך לשחרור. אין צורך ביצירה של ציור “יפה” או אסתטי על מנת להגיע לטיפול המועיל למטופל.
 
נילי הררי טיפול באומנות
בטיפול באמנות המטופלים (“אמנים”) יוצרים סמלים, דימויים ופנטזיות של התחושות העמוקות שלהם. קרל יונג, פסיכו-אנליטיקאי שווייצרי ותלמידו המסור של פרויד בתחילת דרכו, עסק בתאוריות אודות הדמיון האנושי. יונג טען כי “הפנטזיה היא אם כל האפשרויות, המקום שבו העולם הפנימי והעולם החיצוני מתאחדים, וכמוהם כל הניגודים הפסיכולוגיים. הפנטזיה היא זו שיוצרת גשר בין הדרישות המנוגדות של פנים וחוץ, דמיון ומציאות, טוב ורע, נשיות וגבריות, וככזו יש לה עמדה מתווכת שיש להכיר בה”.
 

יונג ראה בתודעה האנושית כמורכבת משכבות רבות, וככול שהן עמוקות יותר הן מתייחסות לזמנים היסטוריים קדומים יותר. לפי יונג, “לא ניתן להגיע למודעות [של אמת] ללא כאב. אנשים יעשו הכל, לא משנה עד כמה אבסורדי, כדי להימנע מלפגוש את נפשם שלהם. האדם לא חווה הארה על-ידי חזיונות של דמויות מוארות, אלא על-ידי הבאת החושך למודעות”. לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, האמצעי לכך, יכול להיות האומנות: כחלק מהטיפול הפסיכותרפיסט עוזר למטופל שלו לתרגם למטופל בעזרת היצירה את הפנטזיה הדמיונית, והעלאתה למודע.

 

נילי הררי על ההבדל בין פסיכו-אנליזה לבין פסיכותרפיה אנליטית

פסיכותרפיה אנליטית היא גישה טיפולית המבוססת על התאוריה של הפסיכולוג השוויצרי קרל יונג (1961 – 1875). בתחילת דרכו של יונג, כחסיד מסור של פרויד (ומי שנבחר בהתחלה על ידי פרויד כממשיך דרכו), יונג עבד מקרוב עם פרויד והיה ממייסדי הפסיכואנליזה, הזרם שהתחיל למעשה את הטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, בהמשך נפרדו דרכיהם של השניים ויונג התרחק מן מהתאוריה הטיפולית הקלאסית כפי שהותוותה על-ידי פרויד וממשיכיו.

מהם ההבדלים בין הגישות?

לפי נילי הררי, בניגוד לפרויד והפסיכואנליזה שדיברו על הלא מודע הסובייקטיבי, יונג מדבר על לא מודע קולקטיבי וארכיטיפים: יונג קיבל את גישת מודל הנפש הפרוידיאני המדברת על הלא-מודע האישי, וטען כי פרט ללא מודע האישי קיים אצל בני האדם גם לא-מודע קולקטיבי, שהוא הרובד הלא–מודע המשותף לכל בני האדם.

הלא–מודע הקולקטיבי של יונג כולל ארכיטיפים שהם צורות או סמלים הקיימים, לכאורה, אצל כל בני האדם בכל התרבויות. הלא-מודע הקולקטיבי הוא המבנה בעל ההשפעה הרבה ביותר על האישיות, הוא כולל את כל עולם החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו באופן קולקטיבי כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות זיכרון אלה מהעבר הקדום עוברים בתורשה, והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמקום בו הוא נולד, אך אפילו עדיין לא נחשף אליהן.

כמו כן, סבורה נילי הררי כי הבדל בולט משמעותי בין הפסיכולוגיה האנליטית של יונג לבין גישתו של פרויד, מתבטא במשקל שניתן לאנרגיה האנושית.  ההבדל בין הגישות קשור בתאוריה לגבי ההתפתחות האנושית – יונג ראה את ההתפתחות כתהליך רציף ומתמשך לאורך כל חייו של האדם, לעומת פרויד שדיבר על שלבים שמגיעים לסיום בערך עם תום גיל ההתבגרות, אז הנפש מפסיקה להתעצב ומתקבעת למעשה עד מותו של האדם.

הפסיכותרפיסטית נילי הררי מסבירה על התמכרותם של בני נוער למסכים

הפסיכותרפיסטית נילי הררי התראיינה לאתר הארץ ודנה בהתמכרותם של בני נוער למסכים אלקטרוניים, למשחקי מחשב, שימוש בטלפון נייד וכדומה. לפי נילי הררי, בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההכרה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים בהתמכרות למשחקי מחשב כבעיה אמיתית שיש לטפל בה בכלים מקצועיים. לפי הררי “כשבוחנים מקרים ספציפיים, מוצאים כי יש בבריחה של ילדים ונוער גם אלמנטים של כעס ואכזבה מהמבוגרים בחייהם: בלא מעט מקרים, כשפנו אלי הורים מודאגים, כדי לשלוח את ילדיהם לטיפול, עקב התמכרות לגיימינג למשל, הצעתי להם לבלות עם ילדיהם שעות בילוי איכותיות כתחליף למסכים, לפני שישלחו אותם לטיפול, ואלו שהצליחו בכך דיווחו על צמצום בתופעה ברמה מאד משמעותית”.