נילי הררי: כיצד בידוד מן הסביבה משפיע עלינו מבחינה פסיכולוגית?

נילי הררי - בידוד מן הסביבה

משבר הקורונה הוביל לכך שמאות מליוני אנשים ברחבי העולם נאלצו להישאר בביתם למשך תקופות ממושכות, במהלך השנה האחרונה. בעקבות זאת, אותם אנשים נאלצו להתמודד עם מספר קשיים פסיכולוגיים ורגשיים. אז כיצד למעשה משפיע עלינו הבידוד מן הסביבה? נילי הררי, פסיכותרפיסטית מנוסה, מסבירה.

“ראשית כל, חווית הבדידות היא חוויה לא טבעית”, אומרת הררי. “אדם אשר נמצא בודד בביתו שוקע בהרגשת הבידוד הפיזי והרגשי, ומרגיש תחושת ריחוק. שהייה ממושכת בבידוד יכולה להעצים תחושות חרדה, נטישה, חוסר שליטה ולגרום לאדם לחוש תחושת דיכאון כבדה”. אלו הן אכן תחושות אשר מדווחים עליהן אנשים אשר שוהים בבידוד ממושך או כפוי, כפי שמצאו במחקרים רבים.

“כמו כן, כפי שראינו במהלך השנה האחרונה, השעמום והבדידות כתוצאה מהסגרים, הובילו לתחושות כעס ושעמום מוגברות ולעלייה במקרי האלימות בתוך המשפחה. המצוקות והבעיות היו לא פעם גם לפני הקורונה, יחד עם זאת השעות הארוכות והרבות של שהייה משותפת במהלך הסגר, החריפו בעיות ישנות והציפו בעיות חדשות” מסבירה הררי.

נילי הררי בסרטון על הפסיכולוגיה של הקורונה

רובנו מודעים להשפעות הרבות של וירוס הקורונה על מערכת הבריאות בישראל, על מספר רב של מתים מן המחלה (בעיקר בארה”ב, ברזיל וסין), על הפגיעה בכלכלה כמעט בכל עסק שתלוי במרחב הפיזי לפרנסתו ועוד. עם זאת, לא מספיק מדובר על ההשפעות הפסיכולוגיות הלא פשוטות הנגרמות מהלחצים השונים שנוצרים עקב וירוס הקורונה. לפי נילי הררי, פסיכולוגית הקורונה משפיעה לא פחות. למשל, דיווחים מספרים על עלייה דרמטית בתלונות על אלימות במשפחה. עלייה זו החלה בתקופת הסגר המלא שהיה, ונמשכה לאחר מכן עם השינויים הרבים שחוו תאים משפחתיים רבים בישראל (אובדן מקום העבודה, יותר שעות בבית, פגיעה במסגרות החינוך הילדים שהביאה לכך שהילדים נשארו בבית וסיבות נוספות). לא מעט צופים כי נראה עלייה בשיעור הגירושין באוכלוסייה עקב הקורונה בסיכומי סוף השנה. צפו בסרטון מאת נילי הררי:

נילי הררי: פסיכולוגית, הקורונה יצרה השפעה עמוקה על החברה הישראלית

בהתחלה לא האמנו. כשהיו בחירות בתחילת מרץ והיו “קלפיות קורונה”, ראינו בכך הלצה בעיקר, משהו בסוף החדשות. עם הזמן,החלו להבין כי מדובר בבעיה אקוטית שתשתק עולם שלם כמעט לחלוטין. החשדות החלו לצוץ אצל רבים מאיתנו, ותחושת חוסר ביטחון הפכה להיות “בן הלוויה” הצמוד שלנו. לפי נילי הררי, לא מדברים מספיק על הנזקים הפסיכולוגיים הלא פשוטים שיש לוירוס הקורונה.

עם הטלת סגר מלא על האוכלוסייה, החלה האווירה הציבורית להיות מתוחה, שהיה אפשר לחתוך אותה בסכין. לפי נילי הררי, תחושה של אירוע מתגלגל הייתה באוויר וכמו בימים של מלחמה, אנשים “התגברו על עצמם” אזרו כוח, התגייסו, תפקדו ביעילות והרגישו שותפות גורל עם כלל הציבור, הקולקטיב. אפילו אנשים חרדתיים אזרו כוח, ורבים מהם התגברו על החרדות שלהם ועל הבהלה הכללית. המצוקה הקולקטיבית, אפשרה להם להביט על עצמם כשותפי גורל עם קהל גדול, מה שעזר ללא מעט אנשים להפחית מעט מן החרדות, בעקבות הכללים המחמירים שנחתו על החברה.

נילי הררי להארץ: “הנזק האמיתי שנגרם מבלוני הנפץ הוא בהשפעה המצטברת שלהם על הנפש”

נילי הררי הארץ איומים על הנפש

תושבי העוטף כבר רגילים לחיים בין מצב חירום לשגרה. נכון שבתקופת מבצעים כמו עמוד ענן או צוק איתן המתיחות והאיומים היו קשים יותר, ואף כללו אבדות בנפש בקרב תושבי העוטף ויישובי העוטף. אולם בפועל, גם בתקופות הכי ״רגועות״, עדיין ממשיכים לסבול ביישובי הדרום משיגורים של ארגונים סוררים, או פעילי טרור שמשגרים עפיפוני נפץ או בלוני נפץ.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, היות והאיומים הללו מתמשכים שנים כה ארוכות, והחלו אף לפני שמרבית הילדים הגרים בדרום נולדו בכלל, קשה להרגיע אותם ולספר להם שמתישהו המצב ישתנה. משום כך, הילדים לא מצליחים לקבל ודאות ויציבות בחייהם, ולכן נוטים לפתח חרדות והפרעות שונות. אותה חרדה משפיעה על הילד מבחינות רבות: היכולת שלו להתרכז, היכולות שלו להשקיע במטלות התפתחותיות כמו חיברות, לימודים וכדומה.

נילי הררי: “בגירושים הילדים הם אלו שבאמת סובלים”

הורים לילדים גרושים

מן המפורסמות היא ההבנה ששיעור הגירושים בעת הזו הוא הגבוה אי פעם. לא רק בישראל, אלא בכל חברה מודרנית ומערבית, בה  “העצמי” כאידיאל החליף את המשפחתיות והקהילתיות כאידיאל. היום האצבע קלה יותר על הדק הגירושים, וכאשר המתח בין בני הזוג נהיה קשה מנשוא, גירושים נראית אופציה קלה יותר מהתמודדות. אולם מחסום אחד תמיד קיים, והוא ילדים.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בזמן גירושים, הילדים חשים כי הקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. ההורים, שעסוקים בינתיים בסכסוך ביניהם, לא תמיד פנויים רגשית להצליח לשים את עצמם בנעליים של ילדיהם, וחושבים מה הם מרגישים: האם מאשימים את עצמם? האם מאשימים את אחד ההורים או שניהם בגירושים? האם מצליחים לקבל את עובדת הגירושים?

יתרה מכך, ההורים לעתים אף גוררים את הילדים אל תוך הסכסוך, מבקשים מהם “להכריז על נאמנות”, ועושים מהם כלי משחק בתוך סיטואציה רגישה של גירושים. הילדים, בניגוד להבנתם של ההורים, נפגעים מכך אפילו יותר

חייבים לתקשר עם הילד

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, זוג שהחליט לפרק את החבילה, צריך להשלים עם כך שגירושים אינם טובים לילדים. מצד שני, גם לגדול בבית בו ההורים מצויים במתח תמידי, לכן לפעמים צריך לבחור ברע במיעוטו מבחינת הפגיעה בילד, ולא בטוח שהגירושים היא האופציה הרעה. מעבר לכך, ההורים גם צריכים לתת מקום לעצמם, שהרי גם הם והרגשות שלהם חשובים.

לכן, אומרת נילי הררי, צריך לתקשר עם הילדים שהולכים להליך גירושים, ולא להסתיר מהם את התהליך. כמו כן, מומלץ להתייעץ עם מטפל פסיכותרפיסט בטרם עושים זאת, כדי לדעת כיצד להכין את הילד טוב ככל שניתן לבשורה (ובמידה רבה, להכין גם את ההורה עצמו).

נילי הררי: “הפסיכותרפיה האנליטית רותמת אנרגיות חיוביות לעבודת צוות”

נילי הררי היא מטפלת נפשית, פסיכותרפיסטית, העובדת לפי גישתו של הפסיכולוג האנליטי קרל יונג. הגישה הזאת מכונה פסיכותרפיה אנליטית. בשיחה עמנו לאתר, הסבירה נילי על היתרונות של גישה זו במתן ייעוץ ארגוני.

נילי הררי אנרגיה לסינרגיה

איכות הסביבה

נילי הררי: “מלבד היותי מטפלת באנשים אחד על אחד, אני מעניקה ייעוץ ארגוני לארגונים וחברות שונות. ייעוץ ארגוני הוא בעצם כל מה שעוזר לארגונים המעוניינים להתפתח בכיוון זה או אחר. בהקשר הזה של ייעוץ ארגוני, הגישה האנליטית-אינטגרטיבית מהווה יתרון: כלל העובדים בארגון מסוים, מבינים יותר טוב בגישה זו את הצרכים והרצונות של הפרטים האחרים בארגון. באופן הזה, העובדים מרגישים מחוברים יותר למערכת, והמנהלים מבינים יותר את צרכי העובדים. הפסיכותרפיה האנליטית מסייעת לעובדים והמנהלים לפתח יותר אחריות אישית על העבודה שלהם”.

אנרגיה לסינרגיה

נילי הררי גורסת, כי הפסיכותרפיה האנליטית היא הגישה המותאמת ביותר בהקשר של ייעוץ ארגוני. נילי הררי: “התפיסה האנליטית היונגיאנית בעצם עובדת על האנרגיה הפנימית של הסובייקט. יונג האמין כי לאנשים יש נטייה להחצין או להפנים את האנרגיה שלהם. בהתאם לכך, היועץ הארגוני האנליטי מזהה האם עובדים מסוימים הם יותר מוחצנים או יותר מופנמים. היכולת להבין זאת ולרתום זאת לצרכי המשרד, היא היתרון הגדול של הגישה האנליטית.

היועצים הארגוניים בגישה האנליטית מיישמים ראייה רחבה של ההיבטים האוניברסליים אשר תקפים לגבי אנשים באופן כללי, תוך מתן תשומת לב לאופן הייחודי בו הם מתגלמים באנרגיה הפנימית של העובדים. התמקדות בהיבטים האוניברסליים מחד, וחיזוק המיקוד האנרגטי של העובדים  מאידך, הוא מה שמשיא תוצאות טובות יותר עבור הארגון”.

נילי הררי: “בסופו של דבר מדובר, גם טיפול וגם ייעוץ ארגוני הם עבודה עם אנשים. אם מבינים את ההתנהלות גם באופן אנליטי-אוניברסלי, ניתן לתת שירות טוב יותר בתור יועץ ארגוני”.

נילי הררי: “האם אתם יותר מופנמים או יותר מוחצנים?”

נילי הררי ליברצ'ה

(בתמונה: ליברצ’ה. התמונה באדיבות: Alan Light)

האם אתם אוהבים לקבל תשומת לב מן הסביבה? שמסתכלים עליכם? מחמיאים למראה שלכם? אולי דווקא מחפשים תשומת לב שלילית? לפי נילי הררי, הפסיכולוג קרל יונג בנה מודל לניתוח אישיות, אשר מתבסס במידה רבה על אפיון אנשים על הציר שבין מופנמות למוחצנות.

יונג הינו אחד מאבות הפסיכואנליזה, ממשיך דרכו של זימנד פרויד. לפי הניתוח של יונג, בני אדם נבדלים במידה רבה באופן שבו הם תופסים את העמדה החברתית שלהם, לפי מוחצנות או מופנמות. לפי נילי הררי, הטיפוסים המופנמים יותר (מדובר בציר יחסיות, אף אחד אינו “עד הסוף” מוחצן או מופנם), מפנים את האנרגיות האישיותיות שלהם כלפי פנימה. לעומת זאת, הטיפוסים המוחצנים, מפנים את האנרגיה הפנימית שלהם כלפי חוץ.

ההבדל בין מופנם למוחצן הוא על האנרגיות, לאו דווקא באופן שבו הן באות לידי ביטוי. כלומר, יכול להיות טיפוס מופנם, שמתלבש באופן מאד בולט וייחודי. השאלה היא מה מניע אותו לעשות כן, על מה הוא חושב יותר. מופנם הוא מהורהר, זהיר, שקט, פחות מבקש תשומת לב לעצמו, אולי מעדיף מעט להיות עם עצמו. לעומת זאת, המוחצן הוא פטפטן, מלא חיים ואימפולסיבי: מפנה אנרגיה כלפי חוץ כדי לקבל אישורים חברתיים, יחס או קירבה אנושית. אין מאפיין אחד שיכול לקבוע אם מדובר באישיות מופנמת או מוחצנת, אלא המבחן לכך הוא מהותי.

ביישן

עניין של גאוגרפיה

מדוע אחד יהיה מופנם והאחר מוחצן? לא ברור. לפי נילי הררי, עד היום האסכולות השונות בפסיכולוגיה דנות ביניהן מה יותר משפיע על האדם: הסביבה או הגנטיקה. במקרה של מופנמות-מוחצנות, נראה שגם וגם: מי שחי במדינות בהן התרבות מעודדות ראוותנות ומוחצנות כמו קליפורניה למשל, ייטה לפתח אישיות מוחצנת יותר מאשר מי שגדל במדינות בהן התרבות מקדשת מופנמות.

בכלל, המציאות המשתנה בימינו, עם אפליקציות ה-TIK TOK, אינסטגרם, סנאפצ’אט (זוכרים את פייסבוק?), מעודדות לשתף כל גלידה שאנחנו אוכלים. הדבר משפיע ביתר שאת על צעירים, ונראה שיש לך השפעה גם על האישיות של החיים בחברה. לעומת זאת, מובן שישנה גם השפעה גנטית ועניין של אישיות הטבועה באותו אדם: שני תאומים יכולים לגדול באותו בית ובאותה סביבה, ועדיין אחד יהיה מוחצן והשני מופנם, פשוט כי כך נולדו.

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, כאשר אדם מפתח חרדה עקב היותו מוחצן מאד, כלומר דורש גירויים בלתי פוסקים של תשומת לב למשל, המטפל צריך להבין זאת וליישם את הכלים המתאימים לכך בטיפול. אפשר שהמטופל ימצא במפגש הטיפולי פוטנציאל לשיחה אינטימית במרחב שקט ובטוח; מרחב שבו יוכל להתבונן בעדינות ובעומק, בעזרת שותף קשוב ומיומן, אל תוך עולם הנפש הפנימי.

 

נילי הררי רוצה שקודם כל תהיו מאושרים

התשובה הכי שחוקה ומעצבנת בראיונות עבודה, לשאלה “מה החסרונות שלך”, היא “אני פרפקציוניסט”. כביכול, העובד הפוטנציאלי רוצה להרשים את מעסיקו הפוטנציאלי, בזה שהחיסרון שלו הוא בכך שהוא עובד קשה עד שהמשימה מבוצעת באופן מושלם. האמת היא, שהמונח פרפקציוניזם נזרק לא אחת בהקשרים לא נכונים, וההתנהגות הנרמזת מן התשובה לעיל אינה פרפקציוניזם. שוחחנו עם נילי הררי, כדי להבין מהו פרפקציוניזם, וכיצד הוא מונע מאיתנו להיות מאושרים.

באושר ובאושר

נילי הררי: “החוקר המוביל בנושא הוא הפסיכולוג ד”ר טל בן שחר, העוסק בפסיכולוגיה חיובית ובפרפקציוניזם. הטענה של טל בן שחר, היא שאנשים פרפקציוניסטים, הם כאלו המחזיקים בתפיסות לא מציאותיות ביחס לאופן שבו דברים אמורים להיות או להיעשות, ומשהם מזהים את הפער בין הדימוי בראשם לבין המציאות, הם חווים תסכול, מתח, דיכאון וכדומה, מה שגורם להם להימנע מן הפעילות הזאת.

למה הכוונה?

נילי הררי: “נניח ואדם רוצה להיראות טוב, להיות בריא וללכת לחדר כושר. התפיסה שלו לגבי חדרי כושר בנויה מן הדימוי שהוא מקבל מהתרבות ומהסביבה שלו. הוא אומר לעצמו שמי שהולך לחדר כושר, צריך ללכת ארבע-חמש פעמים בשבוע, להקפיד על תזונה לאורך כל היום, כל יום, ולהיות מחויב לשינוי. הוא מרגיש שהוא לא יכול להתחייב לרמה כזאת, אלא לבוא אולי פעם-פעמיים בשבוע לכל היותר, וגם זה בקושי. משום כך, הוא מתבאס מכל החוויה, ופשוט לא הולך לחדר כושר מלכתחילה. הוא לא יכול לעמוד בסטנדרטים שהוא הציב לעצמו, ולכן הוא מוותר ממילא”.

הדרך אל האושר

נילי, אז למה בעצם אנחנו לא מאושרים?

נילי הררי: “קודם כל, אושר הוא מושג מאד מאד מורכב. איך מגדירים אושר? כזרמים נעימים בגוף? עונג? סיפוק? הרבה חושבים על עצמם שהם מאושרים, והרבה חושבים שהם לא מאושרים, והאמת היא שקשה לעבור כאן את מחסום הסובייקטיביות. לפי הפסיכולוג ד”ר טל בן שחר, הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו לא מאושרים בגלל שאנחנו לא מצליחים להגיע לסטנדרטים המושלמים שאנו מציבים לעצמנו. כלומר, אם הייתי יפה יותר, אז הייתי משיג את הבחורה ההיא ואז הייתי מאושר, או אם הייתי מרוויח יותר, אז הייתי מאושר. המרדף הזה אל השלמות הבלתי מושגת, היא בעצם מה שמונע מאיתנו להיות מאושרים”.

אז מה אפשר לעשות?

נילי הררי: “המסלול שמציע ד”ר בן שחר הוא האופטימליזם, כלומר, לחיות באופן הטוב ביותר שבו אנחנו יכולים לחיות, מתוך הכרה במגבלות שלנו. ההבדל העיקרי בין הפרפקציוניסט לאופטימליסט הוא שהראשון בעיקרו של דבר מסרב להכיר במציאות, ואילו השני משלים עם המציאות. למה הכוונה?

האדם הפרפקציוניסט רוצה שהדרך שלו תהיה נקייה מכישלונות ואתגרים. למשל, הוא ניגש לעשות שיעורי בית, והם קשים לו, ומכך הוא מסיק שהוא טיפש או לא מסוגל, ואז הוא פשוט מוותר על עשייתם וכך מפסיד את הערך המוסף שלהם. הפרפקציוניסט פשוט מתוסכל מכשלונות. לעומת זאת, האופטימליסט משלים עם הקשיים, ועושה את המיטב שהוא יכול לעשות. תגיד לי אתה, מי אתה חושב שמשיג יותר?”

 

נילי הררי על האנליזה של היינץ קוהוט

מאז נוסדה הפסיכותרפיה האנליטית על ידי פרויד הגדול, היא הסתעפה לכיוונים רבים אינספור. אחד מן הכיוונים הללו הוא פסיכולוגית העצמי, התפיסה הטיפולית של היינץ קוהוט.

נילי הררי קוהוט

קוהוט, גם הוא יהודי כמו פרויד, הגיע לארה”ב במאה הקודמת, אחרי שעזב את וינה עם עליית הנאצים לשלטון. לפי הררי, התאוריה שפיתח סייעה רבות לחשוב ולהבין את נפש האדם, וקידם את הפסיכואנליזה במסעה לעבר מדע אוטונומי של ההווייה האנושית, והבנה שיטתית לנפש האדם. קוהוט העביר את הדגש ששם פרויד על הדחפים, לעבר העצמי– לא מדובר באגו של פרויד, אלא “עצמי” מסוג אחר. בטיפול, המטופל פוגש את העצמי שלו, על ידי הקשבה למטופל, ולא דרך בניית תזות ותיאוריות לגבי התת-מודע של המטופל. מטרת העל של המטפל לפי קוהוט, היא לאחות את הקרע בין המטופל לבין העצמי שלו, שכאשר המטופל במצוקה נפשית כזו או אחרת, מצוי בחולשה מסוימת או קשיי הסתגלות, עליהם יש לנסות ולהתגבר.

לפי נילי הררי, בעצם ההבדל העיקרי בין פרויד לבין היינץ קוהוט, הוא שפרויד סבור שהאדם מפעיל מנגנוני הגנה על ידי התת מודע, ולכן הוא מתקשה להגיע ל”עצמי” שלו, ולכן לא יכול לדעת מה טוב בשבילו. קוהוט אומר שרק למטופל יש סיכוי להבין את עצמו: המטפל צריך להקשיב למטופל, ולא לחפש את הדברים שהוא מסתיר באופן לא מודע, אלא לקבל את דבריו כפי שהם, לנסות להבין אותו כי המטופל יודע מה טוב עבורו.

נרקיסיזם

גישתו של קוהוט דומה רבה לגישה ההומניטסית של רוג’רס, המבקשת לשמוע את המטופל ללא פרדיגמות מובנות ורואה את המטופל כעולם ומלואו. כמו כן,קוהוט אופטימי ביחס לטבע האדם, ומשתייך במידה רבה לאסכולה של הפסיכולוגיה החיובית.

לפי נילי הררי, תרומתו העיקרית של קוהוט הייתה בגישתו כלפי מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסטית. קוהוט התמקד בנרקיסיסטים, קרי אנשים המתקשים לאהוב את עצמם (בניגוד למה שמקובל לחשוב), ולכן נוטים לפגוע באחרים כדי לגרום להם לאהוב אותם ככל הניתן. הקולגות של קוהוט סברו כי באנשים עם הפרעה זו למעשה לא ניתן לטפל. אולם קוהוט טבע ציטוט בהקשר הזה שעד היום התפרסם בהקשרים רבים אחרים: “מי שלא יכול לשאת בחום התנור – שייצא מהמטבח”.

 

נילי הררי על הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה

זיגמונד פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, והיה למעשה הראשון שהחל להציע מודלים לנפש האדם, וניסה להשתמש בהם כדי להביא לכדי שיפור ההרגשה שלנו. מאז פרויד, הפסיכולוגיה התקדמה המון, והסתעפה לכיוונים שונים. אחד מן הכיוונים הבולטים הללו, הוא הגישה של הפסיכותרפיה ההתייחסותית. מדובר בגישה המבוססת על הפסיכואנליזה של פרויד, אך מותאמת יותר להתפתחויות האקדמיות והידע הנצבר בתחום.

נילי הררי גישה התייחסותית

לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בעוד שפרויד הדגיש המון את הצרכים הביולוגיים של האדם, ואת הדחפים שלו כמה שמעצב את האדם ומניע אותו. לעומת זאת, הגישה ההתייחסותית, כפי שהיא נתפסת על ידי אחד ההוגים הבולטים שלה, סטיבן מישטל, מדגישה את קשריו של האדם ומערכות היחסים בחייו, כמנוע העיקרי לנפש האדם ומה שמסביר את התנהגותו. לפי הררי, הגישה ההתייחסותית רואה בנפש כמשהו שהוא משני לחברה האנושית, וכל פרט בתוך החברה האנושית מממש עצמו באופן שהוא משני לחברה שלו. האדם בבסיסו, אם כן, הוא יצור חברתי, וזה מה שמניע אותו.

כיצד ההבדלים באים לידי ביטוי בטיפול?

לפי נילי הררי, אחד ההבדלים העיקריים בין טיפול נפשי פסיכואנליטי לבין טיפול לפי הגישה ההתייחסותית, הוא הנוכחות של המטפל בטיפול הנפשי. פרויד האמין שהמטפל צריך לנסות להיות “נוכח כמה שפחות בטיפול”, לגרום למטופל “לדלג” מעל המטפל, היישר אל התת מודע של עצמו. המטפל למשל יכול ללבוש כל הזמן את אותם בגדים, כדי שהמטופל יתרגל אליו ולא יראה בו יותר כאדם. כמו כן, המטופל יישב כך שאולי הוא לא יסתכל על המטפל, וינסה להביט אל נפשו שלו. כמו כן, המטפל צריך להימנע מחשיפת מידע על עצמו, על קשייו ועל אנושיותו,כך שהמטופל לא יראה בו ככזה.

אצל מיטשל לעומת זאת, הדגש מושם על האופן שבו אדם מנהל מערכות יחסים. המטפל משמש מעין “הורה” של המטופל, והוא נוכח אצלו כדי להעביר אותו הליך של “תיקון”. לפי תפיסה זו, המטפל דווקא כן מכניס את הסובייקטיביות שלו והאישיות שלו אל תוך הטיפול. אמנם במידה כמובן, אך הוא בהחלט משתף את המטופל בתחושותיו ורגשותיו.